• RSS
  • Add to: Facebook
  • Del.icio.us
  • Stumbleupon
  • reddit
  • Digg
  • Y! MyWeb
  • Google

  • שאלות
  • חברותא רב גמרא אישי
  • חברותא רב גמרא אישי
<< עמוד הקודם | עמוד הבא >>
תפילה ילד מתפלל

פרשת העקידה



פרשת העקידה - תפילת שחרית

הקדמה

מקור אמירת פרשת העקידה בתחילת התפילה, הוא בשו"ע ריש או"ח שמונה בין התחנונים שטוב לומר קודם התפילה את פרשת העקידה.

סיבת אמירתו

וטעם אמירתו כתבו רוב הפוסקים, לעורר זכות אבות שמסרו נפשם לה'. והיינו שזה תפילה להקב"ה שיזכור את זכות אבותינו וגודל צדקתם, ובזכותם ישפיע לנו טובה וברכה. והאליה רבה כתב הטעם, שעל ידי אמירתו יתעורר אדם לילך בדרכי אבות, ולמסור את גופו ונפשו לה'. וזה ההכנה הראויה לתפילה שהוא הכנה והשתעבדות לה'.

וכשנתבונן בדבר, ניווכח ששני הטעמים אחד הם. שלכאורה יפלא מה הענין של הזכרת העקידה לפני הקב"ה לעורר אצלו זכות אבות, וכי יש שכחה לפניו שצריך להזכירו זאת. ותמיהה זו מתעוררת ביותר בנוסח תפילת זכרונות דראש השנה, שבקשת "אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו" וגו' לוקח משם. שמבקשים שם תחילה מהקב"ה "זכרנו בזכרון טוב וגו' וזכר לנו ה' אלקינו את הברית" וגו', וחותמים "כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך". וממה נפשך אם אין שכחה לפניך, מדוע עלינו להזכירו זאת.    

על ידי שאנו אוחזים במעשיהם אנו מעוררים זכות אבות

וביאור הענין, שוודאי אין שכחה לפניו יתברך, והוא זוכר תמיד את זכות אבותינו. אולם כדי שנזכר ונפקד על ידי כך לטובה, צריך שיהיה לנו איזה קשר ושייכות למעשיהם הטובים. כמו שמצינו בפורענות שכתוב[1]"פקד עון אבות על בנים", ואמרו חז"ל[2]שזהו דווקא ב"אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם". ומידה טובה מרובה, כשאוחזים בדרכם הישרה של האבות ה' מעורר זכות אבות, ופוקד אותנו בזכותם בדבר ישועה ורחמים.

ובוודאי שאין בכוחינו דלים ורשים להגיע למדריגת אבותינו, ולעבוד את ה' במסירות נפש כמותם. אלא מספקת נגיעה בדרכם ומעשיהם הטובים, בבחינת הא דאמר בתנא דבי אליהו "חייב אדם לומר מתי יגיע מעשה למעשה אבותי". כדי לעורר אצל הקב"ה את זכותם לפקדינו בחסד ורחמים. נמצא טעם הפוסקים והאליה רבה אחד הוא. שכוונתינו באמירת העקידה לעורר זכות אבות, אולם זה לבד אינו כלום שהרי הקב"ה זוכר ממילא. אלא שעל ידי אמירתו נתעורר לגעת ולהתקשר בדרכם הישרה, ולהגיע לנגיעה ממידת מסירות נפשם לה'. ואנו מבקשים מה' שזה יהא מספיק כדי שכבר נכלל בבחינת אוחזים מעשה אבותיהם בידינו, שיוצדק לעורר עלינו זכותם, ולהשפיע עלינו בזכותם רוב חסד.

 

צריך שיהא לנו גם איזה זכות עצמית כדי להיפקד בזכות אבות

מרגליה בפומיה דהמגיד מישרים הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל, משל לילד שעשה מעשה טוב ולכך נתנה לו אמו מיני מתיקה. למחרת חוזר הילד לאמו ומבקש שוב מיני מתיקה, שואלת אותו אמו מדוע מגיע לך היום מיני מתיקה, משיב הילד על המעשה הטוב שעשיתי אתמול, מתרצה האם ונותנת לו. למחרת חוזר הילד שוב לאמו ומבקש שוב מיני מתיקה, ומסביר לאם שזה מגיע לו תמורת המעשה הטוב שעשה שלשום. כאן כבר פקעה סבלנותה של אמו, ואמרה לו בתקיפות עד מתי תבקש שכר על הפעולה ההוא, תעשה עוד פעולה ואתן לך תמורתו.

כך אמר רבי שמשון, אנו מבקשים כבר אלפי שנים השפעות טובות בזכות מעשה העקידה שעשה אברהם, ועד מתי נאכל את פירות המעשה ההוא. ולכך אומר האליה רבה שצריך בקריאת פרשת העקידה לעורר אצלינו בחינת מסירות נפש נגיעה ממעשה אבותינו, ואז יהיה לנו זכות לבקש לאכול פירות מעשה העקידה.    

 

™˜

 

אלקינו ואלקי אבותינו

הקדמה

כבר הבאנו קודם שתפילה זו הוא מתוך תפילת זכרונות שבתפילת מוסף של ראש השנה. נמצא שנוסח זה מקורו באנשי כנסת הגדולה, שתיקנו תפילת זכרונות. וזה התפילה היחידה שקודם שמונה עשרה שנוסחה על ידי אנשי כנסת הגדולה, ששאר התפילות נוסחו על ידי מחברים שונים משך הדורות.

 

אלקינו ואלקי אבותינו

כפי שביארנו קודם בהרחבה שאכן אנו מבקשים לעורר זכות אבות, אולם אין אנו בוטחים רק בזכותם, רק אנו מעוררים גם אצלינו נגיעה ממסירות נפש של אבותינו, וכך אנו בבחינת אוחזים מעשה אבותינו בידינו. וזהו אלקינו שיש לנו גם איזה זכות, ועל ידי כך ואלקי אבותינו אנו מעוררים זכות אבות.

זכרנו בזכרון טוב לפניך, ופקדנו בפקדת ישועה ורחמים

ההבדל בין זכרון לפקידה, שזכרון הוא זכרון במוח בלי שום פעולה מעשית. מה שאין פקידה הוא זכרון המתבטא בפעולה מעשית, כמו "ויפקד המלך פקידים"[3], שהמלך עשה פעולה מעשית שמינה פקידים. וזה שאנו מבקשים מה', שיזכרנו בזכרון טוב, וזה יצא מהכוח אל הפועל בפעולה גשמית, שיפקדינו בפקודת ישועה ורחמים.   

בפקדת ישועה ורחמים

כבר ביארנו לעיל, שישועה הוא עזרה בפניה אישית. כדכתיב[4]"וישע ה' אל הבל", וברש"י: "ויפן". בשונה מעזרה לדוגמא, שהוא עזרה סתם ללא פניה. ואנו מבקשים שה' יעזור לנו בפניה מיוחדת. וברחמים ברחמנות, אף אם איננו ראוים לכך.

משמי שמי קדם

מהעולמות העליונים והרמים. שכידוע כל דבר שלמטה בעולם יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים, והוא משתלשל ויורד מלמעלה למטה. וככל שהוא בא מעולם גבוה יותר, הוא מזוקק ומושלם יותר. ולכך אנו מבקשים שתהא הישועה משמי שמי קדם, מהעולמות הגבוהים והרמים ביותר, שכך תהיה ישועה מושלמת ואמיתית. 

וזהו מידה כנגד מידה, כיון שאנו נאחזים במעשה האבות הקדמונים, מבקשים אנו שבזכות זה תעורר לנו ישועה ורחמים משמי השמים הקדמונים.

 

™˜

 

ואת הברית

ברית הינו שני צדדים שמתחברים יחד, ולכך היה הדרך בשנים קדמוניות לעשותו בכריתת דבר אחד לשנים ולעבור דרכו, כמו שעשו בברית בין הבתרים, להראות שהשלימות שלנו הוא רק כשאנו יחד. וברית כורתים כדי שיתקיים לעולם בכל זמן ובכל מצב, שהרי למצב ששני הצדדים אוהבים זה את זה לא צריך כריתת ברית. וה' כרת ברית עם אברהם שכביכול יתחבר עמו להיות אחד, כדאמרינן בזוהר הק' "קוב"ה אורייתא וישראל חד נינהו". ואם כן יפלא מדוע צריך לבקש מה' יתברך שיזכור לנו הברית שכרת עם אבותינו, הרי כרתו עם אבותינו לעולם עד סוף כל הדורות בכל מצב, ואינו יכול להפר אותו.

שיקיים הברית איתנו שאנו ראויים להיקרא זרע אברהם

וביאור הענין, שאף שאין הקב"ה מפיר חלילה את הברית שכרת עם אבותינו עד עולם. אבל ישנו מצב שחלילה אין ישראל מתנהגים כדבעי ואינם ראויים להיקרא זרע אברהם, כדוגמת הא דכתיב[5]"וישמן ישורון ויבעט". ואז ממתין ה' בקיום בריתו עד שישיבו מדרכם הרעה, ושוב יהיו ראויים להיקרא זרע אברהם, ואז יקיים הבטחתו.

וזה שאנו מבקשים, כיון שאנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו, ומשתדלים לנגוע בעבודתם את ה' במסירות נפש. אם כן ראויים אנו להקרא זרע אברהם, ומבקשים אנו שתקיים את הברית שכרת עם אבותינו איתנו. ואל תמתין לדורות הבאים, אולי יהיו יותר ראויים מאיתנו להקרא זרע אברהם.    

ואת החסד

ברית אינה מביאה תמיד בהכרח חסד, ופעמים דווקא ההיפך. כדכתיב בתהילים:[6]"לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו וגו' אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון וגו' ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". כלומר הברית שכרתי עמם, זה גרם ש"פקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". שאלמלא כרת ה' איתם ברית, כיון שחטאו היה עוזבם ומניחם לילך בשרירות לבם. אולם כיון שכרת איתם ברית, ורוצה שיהיו בני ברית כדי לקיים הבטחתו עמם, לכך צריך להכותם וליסרם לנקותם מזוהמת עוונותיהם, כדי שיזדככו ושוב יהיו ראויים להיות בני בריתו.

לכך מבקשים אנו כאן "ואת החסד". שלא רק שתזכור את בריתך עמנו, שזה לא הכרח שתתנהג עמנו בחסד. אלא זכור גם את שהבטחת לאברהם להשפיע חסד לזרעו. וכמובן שלכך צריכים להיות ראויים, ולאחוז בחוזק במעשה אברהם.

 

™˜

 

ויהי אחר הדברים האלה

ברש"י מביא דברי חז"ל, שמבארים אחר אלו דברים הכוונה, וזה לשונו: "יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד. אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני לא היה מעכב. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן י"ג שנה ולא מיחה. אמר לו יצחק באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר הקדוש ברוך הוא זבח לפני לא הייתי מעכב".

על האדם להתבונן שמוכן הוא למסור נפשו לה'

וענין זה על כל אחד להפנים בלבו בעת קריאתו פרשה זו, כדברי האליה רבה שקריאת הפרשה צריכה לעורר את האדם לבחינה זו של מסירות נפש. שכאן עומד האדם אחר שבירך ברכות השחר והודה לה' על הגוף ותכונותיו הנפלאות שהעניק לו ה'. ולכאורה יש מעין קטרוג עליו, אתה מודה ונהנה מגופך הגשמי, ומה אתה מוכן למסור לה'. וזה עליו להתבונן בעת קריאת פרשת העקידה את תשובתו של יצחק לישמעאל, "אילו אמר הקדוש ברוך הוא זבח לפני לא הייתי מעכב".

אולם עליו להפנים גם את תכלית ענין העקידה, כמו שהיה אצל אברהם, אחר שהוכיח לו הקב"ה שהוא מוכן למסירות נפש ממש, הורה לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". שעכשיו יודע אני שתחיה את חייך למעני. ובזה חפץ ה', שהיהודי יחיה למענו, ולא שימות בשבילו כאותם הנזירים המתנזרים מכל חיי העולם. שחפץ ה' שיחיה את האדם את חייו הגשמים כדרך העולם, וישעבדם ויעשם לכבודו יתברך. וזה על האדם לקבוע בדעתו, אחר שהכיר שמוכן הוא למסור נפשו לה', כל שכן שעתה יחיה וישעבד את חייו לה', שבזה חפץ ה' יתברך.  

והאלהים נסה את אברהם

ענין הנסיון צריך ביאור, הרי הקב"ה הוא בוחן כליות ולב, ומדוע עליו לנסות את האדם לבחון אם יעמוד בנסיון, הרי מבלי לנסותו יודע הוא אם יעמוד בזה. מבאר הרמב"ן, שאכן יודע ה' שיעשה הצדיק רצונו ויעמוד בנסיון. אולם ה' חפץ בטובת הצדיק להגדיל שכרו, ולכך מעמידו בנסיון שיצא רצונו הטוב מן הכוח אל הפועל. ועתה יגדל שכרו, שישלם לו שכר מעשהו הטוב ולא רק על מחשבה טובה.

הנסיון מגביה את השגות האדם

ובספרים הק' ביארו, שנסיון הוא מלשון נס שהוא דגל שמניפים לגובה. כך נסיון מגביה את האדם ואת השגותיו. שהאדם בשגרת חייו עסוק בצרכיו הגשמיים, ואינו שם לב להתבונן לשם מה ומי הוא חי. אולם כשמגיע לידו נסיון אז מתחיל להתבונן מה הוא ומה חייו, ולשם מי הוא חי, למען הרבות כבודו יתברך בעולם. וכך כל השגותיו מתרוממים, והוא מגביה עצמו ממחשבות היום יום של העולם השפל.   

 

™˜

 

ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני

וברש"י: "'הנני' כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה ולשון זימון הוא". ואנו שאוחזים מעשה אבותינו בידינו, עלינו לילך בדרך זו. לא לשאול איך ומה, אלא לומר לציווי ה' הנני, ולקיימו מיד בלי תהיות ושהיות.

ויאמר קח נא

וברש"י: "אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה עמוד לי בזו הנסיון". שיש נחת רוח לפניו יתברך כשרואה שבניו עומדים בנסיון, ומשעבדים חייהם למענו יתברך.

את בנך את יחידך אשר אהבת

גם במילים אלו יש לנו מוסר השכל. שטבע האדם כשאחר מכריחו ליתן לו חפץ כל שהו, הוא קובע בדעתו שהחפץ הוא זול וערכו פחות, וכך קל לו יותר לתת אותו. אולם בנוגע להקב"ה אין לנהוג כן, אלא אדרבה צריך ליקר ולהחשיב את הגוף הגשמי וצרכיו, ואף על פי כן לשעבדו לה'. ולא כאותם נזירי אומות העולם המואסים בצרכי הגוף ומתנזרים מהם.

עם כל רגשי אהבתך אליו תקריבהו לי

וזה שאמר הקב"ה לאברהם, קח נא את בנך שאין גבול לאהבת האב את בנו, את יחידך שהאהבה לבן כזה הוא כפולה ומוכפלת, אשר אהבת שמבלעדי כל הדברים הללו גדולה אהבתך אליו לאין ערוך. ואין רצוני שתסיר את אהבתך ממנו, אלא אדרבה עם כל רגשי האהבה העזים שיש לך אליו, תקריבהו ותמסרהו לי.   

 

™˜

 

וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו

וברש"י: "'וישכם' נזדרז למצוה. 'ויחבש' הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת את השורה". וגם זה עלינו ללמוד מאברהם כיצד לגשת למצוה, בזריזות ובעשיית ההכנות בעצמינו.

ויקח את שני נעריו אתו

וברש"י: "'את שני נעריו' ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא ב' אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו". 

וצריך ביאור, מדוע התנהג אברהם עתה בגינוני חשיבות, הרי הולך הוא למשימה קשה ונשגבה עם בנו, ומדוע נתן דעתו לעניני חשיבות. אלא כאן אנו חוזרים למה שביארנו קודם, שהאדם המוסר את עצמו לה' אין לו לעשות זאת מתוך מיאוס בחייו חלילה או פיחות בערכו. אלא אדרבה עליו להחשיב את עצמו ואת חייו ולייקר אותם, וכך למסור אותם לה'. וכן נהג אברהם, התנהג בגינוני כבוד להראות שיודע הוא ומרגיש בחשיבותו, ואת כל זה הוא הולך למסור לה'. 

ויבקע עצי עלה

כיון שה' לא אמר לו במדויק להיכן לילך, אלא אמר לו בכללות "אל אחד ההרים אשר אומר אליך". לא ידע אברהם אם צומחים  שם עצים, שיוכל ליקח מהם עצים למערכה. ולכך הכין אברהם עצים מבעוד מועד, שיהיה לו בכל מקרה עצים למערכה.

ואף זה לנו מוסר השכל, שבמעשה המצוות אין סומכים על הנס, כאותם שהולכים שאננים קודם קיום המצוה באמרם בעזר ה' כבר יהיה לי כל הנצרך לקיום המצוה. אלא על האדם להשתדל כמיטב יכולתו להכין מראש את כל הדרוש לקיום המצוה.

ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים

לא כאותם אנשים שעסוקים שעות לרוב, ודוחים את קיום המצוה עד אין סוף. אלא עשה את ההכנה הנדרשת בזריזות, ומיד ויקם וילך בזריזות לקיים ציווי ה'.

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק

אברהם הגביה את עיניו להביט ולהתבונן, היכן הוא עומד לקיים את רצון ה'. וזה מלמד אותנו שקודם קיום המצוה צריך לשום לב ולהתבונן היכן וכיצד עומדים לקיים המצוה, ולא ליפול לתוך קיום המצוה בלא שום הכנה והתבוננות. וכעין זה הובא בשולחן ערוך שתפילה שהאדם לא רגיל בה, עליו להתבונן בה ולהכינה קודם שמתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו.

 

™˜

 

ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור

חז"ל דרשו[7]: "'עם החמור' עם הדומה לחמור". וזה רמז שאמר אברהם אל נעריו אתם נשארים עם הדומה לחמור, במדריגה פחותה כחמור. ואנחנו הולכים לקיים רצון ה', ועל ידי כך להתעלות ולהידבק בו.

ואני והנער נלכה עד כה

וברש"י: "ומדרש אגדה אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כה יהיה זרעך". כלומר מה דכתיב לעיל[8]: "ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך". וזה בא לרמז, שישראל אף שהם קרוצי חומר עפר מן האדמה, יכולים להתעלות ולהגיע למדריגת כוכבי השמים, להיות שמימים. וזה על ידי נסיון המגביה ומרומם את האדם גבוה מעל גבוה, כפי שביארנו לעיל.

וזה שאמר אברהם ליצחק, בא ונלך למקום ההוא לקיים את ציווי ה' ולעמוד בנסיון, וכך נתרומם עד בחינת ככוכבי השמים.

ונשתחוה ונשובה אליכם

קשה היכן ציווהו ה' להשתחוות, לא ציווהו ה' אלא העלהו לעולה. ולעולם אנו אומרים כך בנוסח תפילת מוסף של שלש רגלים: "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחות לפניך בבית בחירתך".

ומקור ענין השתחויה בבית המקדש, שנינו בשבועות שהנכנס לעזרה בטומאה ושהה בה שיעור השתחויה חייב מלקות. והרי קיימא לן שכל דבר שיעורו כענינו, כמו שיעור אכילה הוא בכדי אכילת פרס, שתיה בכדי שתית רביעית. נמצא מדשיעור שהיה בטומאה בבית המקדש כדי השתחויה, הרי שזה עיקר העבודה בבית המקדש.

הקרבת קרבן – הכנעה ומסירת לה'

וביאור הדבר, שהרי כל ענין הקרבת הקרבן הוא מסירות גופו ונפשו לה', כמו שמבארים המפרשים שתכלית הקרבת הקרבן, שיתבונן האדם שמה שעושים עם הבהמה היה ראוי לעשות עמו. וזהו השתחויה שהוא פישוט ידים ורגלים, דהיינו התבטלות והכנעה ומסירות גמורה לה', בבחינת "וכל קומה לפניך תשתחוה".

וכך היתה התנהגותו של היהודי בעת הבאת קרבן, שהיה נכנע ומוסר את כולו לה'. אבל להיפך מצינו אצל בלעם הרשע, שאמר לבלק "התיצב על עלתך"[9]בזקיפות קומה ובגאוה, שאתה מקריב קרבן לה'. וזה מבטא את דברי המשנה[10]בהבדל שבין תלמידי אברהם אבינו שרוחם נמוכה ונפשם שפילה, לתלמידיו של בלעם הרשע שרוחם גבוהה ונפשם רחבה.    

 

™˜

 

ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדו

וברש"י: "כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה לעולה בני". ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להישחט, "וילכו שניהם יחדיו" בלב שוה. שעד עכשיו היה הנסיון של אברהם בלבד, שיצחק לא ידע מכך. ועכשיו גילה זאת אברהם ליצחק, ונעשה גם יצחק שותף לנסיון. עם כל זה מעיד הכתוב, "וילכו שניהם יחדיו" ששניהם הלכו בלב שלם. שהן אברהם והן יצחק עמדו בו בגבורה, והיו מוכנים למסירות נפש למענו יתברך.

ולכאורה היה הנסיון אצל שניהם שוה, אברהם להקריב את בנו יחידו אשר אהב, ויצחק להקריב את עצמו. אולם מכל מקום מצינו שהנסיון מתייחס יותר לאברהם, שהתורה מציינת זאת "והאלקים ניסה את אברהם". וכן אנו מבקשים בזכות אברהם שעמד בנסיון ועקד את בנו על גבי המזבח. וצריך ביאור מדוע גבורתו של אברהם שעמד בנסיון, גדולה מזו של יצחק.

אברהם היה מוכן לסבול צער נצחי

ומבארים הספרים הק', על פי דברי הגמ'[11]: "אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא". כלומר מה שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם שלא להשתחוות לצלמו של נבוכדנצר, זהו רק שהסכימו להישרף בכבשן האש למען כבוד ה' יתברך, שזה צער של כמה רגעים. אבל אם היו מייסרים אותם יתכן ולא היו עומדים בנסיון, שזה צער ארוך ומייגע. וזה ההבדל בין נסיונו של אברהם לנסיונו של יצחק. שיצחק היה מוכן לסבול יסורים של כמה רגעים להישחט על קדוש שמו יתברך. אבל אברהם היה מוכן לסבול צער נצחי, שיאבד את תכלית חייו, את בנו יחידו אשר אהב. ולא עוד אלא זה יסתור את כל אמונת הבורא שהפיץ לכל יושבי תבל, שה' הוא טוב ומטיב ורב חסד, והנה הורה לו ה' לעשות מעשה אכזרי ביותר לשחוט את בנו. ולכך גדול נסיונו של אברהם משל יצחק. 

 

נסיונו של יצחק – אמונת חכמים

החתם סופר זי"ע בספרו מציין, שאף שהתורה מדגישה יותר את חלקו של אברהם בנסיון העקידה, אנו בתפילת זכרונות דראש השנה מזכירים דווקא את חלקו של יצחק. שאומרים אנו "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור".

ואומר החתם סופר רעיון נפלא, שאמנם היה נסיונו של אברהם גדול משל יצחק כפי שביארנו קודם, אולם ישנו נקודה חזקה שבזה רב חלקו של יצחק משל אברהם. והוא אמונת חכמים, שאברהם שמע מפי הגבורה דברים מפורשים "והעלהו שם לעולה", ולא היה צריך להגיע לאמונה. מה שאין כן יצחק לא שמע מאומה מפי הגבורה, אלא היה עליו להאמין לאביו אברהם שאכן כך ציוה לו הבורא, והוא הבין דברי ה' הדק היטיב. ואכן האמין יצחק בדברי אביו אברהם בלא פקפוק, והיה מוכן למסור נפשו על כך. וזה אנו מציינים לנס את האמונת חכמים שהיתה נטועה בלבו של יצחק, עד שהיה מוכן בשביל כך למסור את נפשו. ומבקשים אנו שיזכור זאת ה' לנו לזכות.  

 

™˜

 

ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים

ולכאורה יפלא, היכן אמר לו האלקים באיזה מקום יקריב את בנו. ואף שאמר לו מתחילה "והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך", מכל מקום לא מצינו בתורה שאמר לו לבסוף היכן אותו הר. ובמדרש אמרו והביאו רש"י על הפסוק "וירא את המקום מרחוק", שראה ענן קשור על ההר. אולם מכל מקום דיבור מפורש בענין זה לא מצינו שאמר לו הקב"ה.

יהודי בכל הדורות יכול לשמוע את דבר ה'

וזה לימוד מאלף לבני ישראל בכל הדורות, שהקב"ה נתן לנו תורה בסיני, שבה חוקי חיים לכל יהודי עד סוף כל הדורות להורות לו את הדרך ילך בה. אולם בעוונותינו הרבים אין לנו היום לא חוזה ולא נביא, ואיך נדע בבירור מה רצון ה' מאיתנו. וזה אנו למדים מכאן, שאף הקב"ה אמר לנו "אשר אומר אליך". שהקב"ה אומר ליהודי בכל הדורות כבר אמצא את הדרך לומר לך מה הוא רצוני ממך, ואתה רק הסכת אזנך ופקח עיניך, ותשמע כבר את רצוני. פעמים שזה יהיה על ידי ענן, ופעמים על ידי הארה משמים, הרבה דרכים למקום. והאדם צריך רק לרצות לשמוע את דבר ה', וה' כבר יראה לו באופנים שונים את הדרך ילך בה. 

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו

ידוע מה שכתבו בספרי חסידות, שאברהם אבינו הגיע למדריגה שגופו היה מזוכך עד כדי כך שהיה עושה מאליו את דבר ה', ולא היה אברהם צריך כלל להניעו לכך. אולם כאן התנגד הגוף לשחוט את יצחק, והיה אברהם צריך לשולחו בחזקה. וזה היה או כדי להגדיל את הנסיון של אברהם, שיסבור שאין זה רצון ה'. או משום שבאמת לא היה זה רצון ה' לשחוט את יצחק, אלא להעלותו על המזבח.

 

™˜

 

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם

מה שכפל המלאך את שמו אברהם אברהם, הפשטנים מפרשים בפשטות מפני החפזון, שרצה לעוצרו לפני שיעשה את הדבר הנורא, וכבר לא יוכל לחזור.

ובזוהר הק' כתב, שצדיק ששמו נכפל כמו אברהם אברהם משה משה וכו', מרמז שבא הצדיק לשלימותו, וכבר דומה גופו למטה לשורש נשמתו למעלה. שכל אדם למטה יש לו שורש נשמה למעלה תחת כסא הכבוד, ופעמים רבות שאינם דומים זה לזה, ורחוקה דמות דיוקנו למטה מדמות דיוקנו למעלה, כיון שעדיין לא השלים את עצמו לדרגת נשמתו הטהורה והשלימה שלמעלה.

אחר העקידה נעשה אברהם שלמטה כאברהם שלמעלה

וכן אברהם אף שהיה צדיק ומושלם, עדיין לא היה ניכר למטה עוצם המסירות נפש שמוכן להקריב לבוראו, ולכך היה חסר קצת דמותו למטה להידמות לדמותו למעלה. ועכשיו שהוציא זאת מן הכח אל הפועל למטה, נשלמה דמותו למטה להידמות ממש לדמותו למעלה. וזהו אברהם אברהם, עתה אברהם שלמטה הרי הוא ממש כאברהם שלמעלה.   

 

מלאך ה' – השכינה החפיצה לדור בתחתונים

צריך ביאור, שבתחילה כשציוהו ה' להעלות את יצחק על המזבח לעולה, דיבר איתו באופן ישיר. ועתה כשמצוהו שלא לשלוח יד ביצחק, לא נאמר שציוהו זאת הקב"ה בעצמו אלא "ויקרא אליו מלאך ה'". אולם מהמשך הפסוקים משתמע שאף כאן מדבר אליו ה' ישיר, דכתיב "ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים, ויאמר בי נשבעתי נאם ה'". וכל זה צריך ביאור.

וענין זה מבאר הרמב"ן בכמה מקומות, שמלאך ה' הוא כינוי לה' יתברך. רק הקב"ה הוא כינוי לה' שהוא קדוש ומובדל ושוכן בעולמות העליונים. ומלאך ה' שהוא לשון שליחות, מרמז על השכינה שכביכול ה' יורד ושוכן בעולם התחתון הגשמי. ועיקר רצונו יתברך שאנחנו עם קרובו נעבוד אותו בזה העולם ונרבה את כבודו בכל העולם, וכך יתרבה השראת שכינתו כאן למטה.  

וכל נסיון העקידה היה רק כדי שיוציא אברהם מן הכוח את הפועל, את נכונותו למסור נפשו בכל עת לה' יתברך. וכיון שעמד בנסיון והראה שמוכן למסור נפשו, אין חפץ ה' שיסתלק באמת מן העולם, אלא אדרבה ה' רוצה שישאר בזה העולם ויעשה את כל צרכיו לה', וכך ירבה את השראת שכינתו בעולם.

ולכן אחר שעמד בנסיון נתגלה אליו מלאך ה' דווקא, שזה מרמז על השכינה החפצה שידור האדם בזה העולם וירבה את כבודו. והיא שאמרה לו "אל תשלח ידך אל הנער ולא תעש לו מאומה", שחפיצה אני שתישארו בזה העולם, ותוסיפו להרבות את כבודי, כך שיגדל השראת שכינתו כאן.  

 

™˜

 

כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני

אין הכוונה שעתה נתגלה להקב"ה כי אברהם ירא אלקים ועומד בנסיון, שהכל גלוי וידוע לפניו, וגם קודם לכן ידע זאת הקב"ה. אלא מבארים המפרשים שצריך לפרש ידעת כאילו כתוב ידעתי בחיריק, כלומר שעתה גילה זאת הקב"ה לאברהם ולכל באי עולם, את גודל צדקתו של אברהם שמוכן להקריב את בנו לה'.

כל אדם ידמה בעצמו איך שעומד בנסיון של מסירות נפש

והתבוננות זו צריך לעשות כל אדם בעצמו, כמו שביארנו לעיל שפרשת העקידה נאמרה לשעה ולדורות. ובעל התניא מעורר על זה בספרו כמה פעמים, שהדרך בו יעורר האדם עצמו שיזכור ויחוש שחייו וכל צרכיו לה' הם, הוא על ידי שידמה בלבו כאילו גוי עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו, ומצוה לך או תשתחוה לעבודה זרה או אהרוג אותך מיד. ובודאי שהיית מוסר את נפשך, ולא היית עובד עבודה זרה. אחר שהכרת והתבוננת בזה, תבא להכרה שאם את כל חייך אתה מוכן למסור לה', כל שכן חלק זעיר מחייך תאוות ומחשבות גשמיות, מוכן אתה לשעבד לה'.  

כי ירא אלהים אתה

אף שאברהם עבד את קונו במידת האהבה, עד שקוראו ה' "אברהם אהבי". מבאר הזוהר הק' שישנה יראה עילאית הבאה על ידי האהבה. שכיון שאוהב את ה' בכל לבו הוא ירא תמיד שלא יתרחק ממנו, וזה יראה עילאה. וזה שאמר המלאך "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו

לכאורה אחר שנצטוה אברהם מפי ה' שלא להקריב את יצחק ולא לעשות לו מאומה, היה צריך לנשום לרווחה, ולשמוח שניתן לו בנו לשלל. אולם לא כן עשה אברהם, אלא חיפש להקריב איזה קרבן לה'. משום שהבין שמטרת הנסיון היה כדי לגלות את כוח המסירות נפש שיש בקרבו לה', ושימשיך לחיות בהכרה זו וישעבד את כל כולו לה'. לכך רצה להקריב קרבן, שזה יהיה סימן לדורות לגודל מסירות נפשו, ושילכו גם הדורות הבאים בעקבותיו, וישעבדו את חייהם להקב"ה.

ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה

וברש"י: "שיאמרו לימי הדורות עליו, בהר זה יראה הקדוש לעמו". ובגמ'[12]דרשינן בפסוק "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'"[13], "כדרך שבא לראות כך בא ליראות". כלומר שבית המקדש הוא המקום שבו האדם מראה את עצמו לפני ה', וכביכול מראה ה' עצמו אליו. וזה שביקש כאן אברהם, שכשם שהוא זכה לכך שנראה לפני ה', שגילה לפניו את עוצם מסירות נפשו, ועל ידי כך זכה לגילוי רצון ה' אליו. כך בכל הדורות יזכו בני ישראל לכך במקום הזה, שיגלו כאן לפני ה' את עוצם מסירות גופם ונפשם לפניו, ומנגד יזכו לראות את הארת ורצון ה' אליהם.

פרשת העקידה מעורר את רצון ה' אלינו

וזה לא רק במקום ההוא בבית המקדש, אלא בבקשת אברהם מונח גם שעצם מעשה העקידה יפתח פתח של גילוי רצון ה' לישראל. ולכך אנו קוראים פרשת העקידה קודם התפילה, שזכות מעשה העקידה בתוספת שאנו אוחזים מעשה אבותינו בידינו שאנו משתעבדים לגמרי לה', אנו מעוררים רצון ה' אלינו. ועל ידי כך אנו יכולים להתפלל ולבקש ממנו בקשותינו, ובטוחים אנו שיעתר לנו.  

 

™˜

 

ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים

המלאך חוזר וקורא לאברהם, כיון שראה שאברהם מילא עת יעוד הנסיון בשלימות. היינו שלא רק שהיה מוכן להקריב את יצחק על גבי המזבח, אלא מוכן עתה לחיות למען ה', ולהשתעבד כולו כליל לה'. שלכך הקריב קרבן, לעשות זאת סימן לדורות הבאים. לכך מוסיף המלאך לברך את אברהם.

ויאמר בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך

בדבריו הקודמים אמר לו הקב"ה "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", וכאן לא נכתב ממני. שקודם ציין את מסירות נפשו של אברהם להקריב את יצחק, ולהעלותו למרומים לתחת כסא הכבוד. וכאן מציין הקב"ה את הכרתו של אברהם אחר מעשה העקידה, לחיות על קידוש ה' ולשעבד את חייו להקב"ה, שזה תכלית נסיון העקידה. ולכך לא כתוב ממני, שאין הכוונה על הקרבת יצחק להקב"ה, אלא מסירות חייו בעולם הזה להקב"ה.

וירש זרעך את שער איביו

כלומר שינצחו את אויביהם וירשו את עריהם. ועיר נקרא שער, שהשער הוא המקום החשוב שבעיר, שדרכו נכנסים אליו.

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ

שאין התכלית שישראל ילחמו עם הגויים וינצחום, אלא שהגויים יכירו באמיתת וצדקת דרכם של ישראל, ויתברכו בהם, שירצו לילך בדרכם.

התכלית שירצו הגויים לילך בדרכי ישראל

והרמב"ם בסוף הלכות מלכים כותב, שהאמונות של הגויים בדורות האחרונים הנוצרים והמוסלמים, אף שאינה אמונה שלימה בבורא יתברך ובתורתו הקדושה. מכל מקום הוא הכנה שמכוון משמים לימות המשיח, שבו יקוים הבטחת הבורא יתברך: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' שכם אחד"[14]. וכן אנו רואים בזמנינו נצנים מברכה זו, שרוב אומות העולם מכבדים ומקדשים את התנ"ך וחוקותיו, וקובעים חוקיהם על פי השראתו.

עקב אשר שמעתי בקולי

כלומר כיון ששמעתי בקולי, והוכחת את מסירות נפשך אלי. תהיה אתה השליח להרבות את השראת שכינתי בכל העולם. בתחילה על ידי הכנעת הגויים הכופרים בי במלחמה. ובהמשך על ידי שיכירו בצדקת דרככם ויחפצו לילך בה.

וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע

עתה חזר אברהם לנעריו הדומים לחמור כפי שכינה אותם קודם, וקודם התנתק מהם ורצה להתעלות ולידבק בקודשא בריך הוא. עתה חזר אליהם ונתחבר אליהם, כדי לחיות איתם ולשעבדם להקב"ה. שזה תכלית העקידה, כפי שביארנו קודם.

ואנו אומרים זאת בתפילה, אף שאין זה מענין העקידה. כדי שגם אנו שאומרים העקידה כדי לזכור את מעשה אבותינו ולאחוז בדרכם, ולשעבד את חיינו להקב"ה. צריכים לזכור שלא רק כשאנו מתפללים אנו משתעבדים לה', אלא אף אחר כך שאנו חוזרים לעסוק בצרכינו הגשמיים ובעניני עולם הזה, אנו עושים הכל לשם שמים ולכבודו יתברך שמו.

 

™˜

רבונו של עולם 

רבונו של עולם כמו שכבש אברהם את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו

כלומר כמו שאברהם שמטבעו אהב את יצחק, כדרך האב האוהב את בנו. התנהג נגד טבעו, וכבש את רחמיו כדי לעשות רצונך בלבב שלם. כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, שמצד הטבע אתה כועס עלינו כיון שאין אנו עושים רצונך בשלימות, ואנו חוטאים לך. ומבקשים אנו שתתנהג נגד טבעך, ותכבוש את כעסך עלינו.

ויגלו רחמיך על מדותיך

שיגברו רחמיך על דרכיך שהוא מידה כנגד מידה, ולפי זה אתה צריך לכעוס עלינו ולהענישינו חלילה, כיון שאנו עוברים על רצונך. מבקשים אנו שיגברו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עמנו במידת החסד והרחמים.

וקים לנו ה' אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך על ידי משה עבדך, כאמור וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכר

שהבטחה זו נאמרה בפרשת התוכחה, שאף שיוכיח ה' אותנו ביסורים ותוכחות קשים ומרים. בתוך תוקף התוכחה יזכור ה' את בריתו עם אבותינו ויחוס עלינו. וזה שאנו אומרים כאן, שהיום אנו במצב של תוכחה, שאנו סובלים קשות מעול הגלות. מבקשים אנו שיזכור לנו הבטחתו שיזכור לנו ברית אבותינו, ויחוס עלינו בעצם תוקף התוכחה.



[1]שמות כ, ה.

[2]ברכות דף ז' ע"א.

[3]אסתר ב, ג.

[4]בראשית ד, ד.

[5]דברים לב, טו.

[6]פט, כט – לג.

[7]יבמות דף סב' ע"א.

[8]בראשית טו, ה.

[9]במדבר כג, ג.

[10]אבות ה, יט.

[11]כתובות דף יג' ע"ב.

[12]חגיגה דף ב' ע"ב.

[13]שמות לד, כג.

[14]צפניה ג, ט.


למורים ומנהלים! ניתן להזמין חוברות ודפי עבודה אתגריים לפרטים לחץ כאן >>

מחפש חומר בנושא תפילה וברכות

סדרת ספרים להעמקת הידע בתפילה

פירוש התפילה

רוצה ללמוד עוד? סדרת ספרים על התפילה מתאים למורים מרצים, חוזרים בתשובה ובנוסף חוברות מיוחדות לתלמידים צעירים

למידע נוסף »


לעילוי נשמת

הקריאה והלימוד בפרקים אלו יהיו נא לעילוי נשמת

פרקים אלו נכתבו לזכרם, ראוי לאמר כן לפני הלימוד

משמעות התפילה

באורי תפילה

על מנת שתוכל להכיר ולהנות ממילות התפילה לרשותך מאגר פירושים ומדרשים נפלא. עם הרבה מוסר חיזוק ואמונה.

עמוד לדוגמא »


רוצה ללמוד להתפלל?

לימוד הלכות תפילה ברכות

לימוד משותף של הלכות תפילה ,לימוד שבועי פנים אל פנים או לימוד באמצעות הטלפון

קרא עוד »